https://farid.ps/articles/the_deir_yassin_massacre_terror_as_the_cornerstone_of_the_zionist_state/he.html
בבוקר ה-9 באפריל 1948, התעורר הכפר הפלסטיני דיר יאסין, מערבית לירושלים, לסיוט שנרקם לא על ידי צללים אנונימיים, אלא על ידי אנשים ששמותיהם נחרתו לאחר מכן ביסודותיה של מדינה. ארגוני האצ”ל והלח”י, שתי קבוצות פראמיליטריות ציוניות, פתחו במתקפה שנמשכה שעות אך הותירה צלקות שהזמן לא הורשה לרפא. לפחות 107 אזרחים נרצחו - רבים מהם נשים, ילדים וקשישים. אך בטבח שהוגדר על ידי אכזריות, סיפור אחד בולט כמו פצע שלעולם לא ייסגר.
עבדול ראוף אל-שריף היה רק ילד. אביו, חאמד, ניהל מאפייה בכפר. כאשר המתקיפים הגיעו, הם דרשו ממנו לזרוק את בנו שלו לתנור הקהילתי. כשסירב, הם הכו אותו עד שאיבד את הכרתו. לאחר מכן לקחו את הילד ושרפו אותו בחיים מול הריסות הבית הבוערות.
זה לא שמועה או פולקלור. עדויות של ניצולים, שנאספו על ידי היסטוריונים פלסטינים ומשקיפים בינלאומיים כאחד, מאששות את האירוע. זו עובדה היסטורית מתועדת, שנקברה לא מחוסר ראיות, אלא בגלל מה שהיא חושפת: שיצירת מדינת ישראל לא רק לוותה באלימות, אלא נוצרה דרכה. ומה שנעשה לעבדול ראוף לא היה אקראי - זה היה טרור, על פי כל קריטריון משפטי, מוסרי ואנושי.
על פי החלטת העצרת הכללית של האו”ם 49/60 (1994), טרור מוגדר כ:
“מעשים פליליים שנועדו או מחושבים לעורר מצב של אימה בציבור הרחב… למטרות פוליטיות.”
החלטת המסגרת של האיחוד האירופי למלחמה בטרור (2002) מחזקת זאת, ומגדירה טרור כמעשים שנעשים במטרה:
“להפחיד באופן חמור אוכלוסייה, לכפות שלא כדין על ממשלה… או לערער את היציבות או להרוס את המבנים הפוליטיים, החוקתיים, הכלכליים או החברתיים הבסיסיים של מדינה.”
לפי סטנדרטים אלה, פעולות האצ”ל והלח”י - במיוחד בדיר יאסין - לא היו מבצעים צבאיים. הם לא היו התנגשויות בין שווים חמושים. הם היו מעשים פליליים של טרור, שנועדו להפחיד, לערער את היציבות ולהסיר בכוח אוכלוסייה אזרחית כדי להקים מדינה על חורבותיה.
המכוונות נגד אזרחים, השימוש בלוחמה פסיכולוגית והכוונה לעורר בריחה המונית בקרב הפלסטינים - כל אלה היו מכוונים, שיטתיים ומונעים אידיאולוגית. וככאלה, הם עומדים בכל הקריטריונים המשפטיים לטרור על פי המשפט הבינלאומי המנהגי, כולל אלה המפורטים בחוקת רומא של בית הדין הפלילי הבינלאומי, המגדיר מעשים מכוונים נגד אוכלוסיות אזרחיות כפשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה.
אילו היה עבדול ראוף אל-שריף ישראלי, אירופאי או אמריקאי, מותו היה מזעזע את העולם. הוא היה מגיע לכותרות הראשיות. מנהיגים פוליטיים היו בוכים במסיבות עיתונאים. גינויים היו מהירים, סנקציות היו מונפות והמבצעים היו נרדפים.
אבל עבדול ראוף היה פלסטיני. לכפרו לא היתה שגרירות, לובי או מדינה. לתנורים של מאפיית אביו לא היה קהל עולמי. העולם פגש את מותו בשתיקה - שתיקה שמהדהדת עד היום. האסימטריה של האמפתיה אינה רק כשל רגשי; זו כתב אישום מוסרי של סדר עולמי המפריד בין החפים מפשע לאלה שחייהם חשובים ולאלה שמותם ניתן להצדיק כנזק משני.
טבח דיר יאסין לא היה חריג. הוא היה חלק מדפוס רחב יותר של התקפות שחלקו טקטיקות משותפות: תקיפת מרכזים אזרחיים, הצבת פצצות בשווקים, התמקדות בקשישים וצעירים, ושימוש באלימות קיצונית לא כדי לנצח בקרבות, אלא כדי להפחיד אוכלוסייה לברוח.
אלה לא היו מעשים ספונטניים של ייאוש. הם היו פשעים מתוכננים, שבוצעו כדי ליצור אימה, לשחוק את המורל ולכפות כניעה פוליטית. ממשלת בריטניה סיווגה את האצ”ל כארגון טרור והציבה פרס על ראשו של מנחם בגין, מנהיגו. בגין חי במחתרת תחת זהות בדויה - לא כ לוחם חופש, אלא כנמלט.
ובכל זאת, שלושה עשורים בלבד לאחר מכן, עמד בגין כראש ממשלת ישראל. הוא זכה בפרס נובל לשלום. המפלגה שהקים, חרות, הפכה לליכוד, המפלגה השלטת בישראל כיום. הקו מדיר יאסין לנתניהו אינו סמלי - הוא ישיר ורציף, שושלת פוליטית ששורשיה בשפיכות דמים ונרמלה באמצעות הכוח.
באחת ההתערבויות המוסריות החודרות ביותר בתולדות הסכסוך, כתב אלברט איינשטיין, ביחד עם הוגים כמו חנה ארנדט וסידני הוק, מכתב לניו יורק טיימס (4 בדצמבר 1948), שבו גינה את מנחם בגין ואת מפלגת חרות שלו. המכתב השווה במפורש את האידיאולוגיה והטקטיקות שלהם לאלה של משטרים נאציים ופשיסטיים.
“תקרית דיר יאסין ממחישה את אופייה ומעשיה של מפלגת חרות… מפלגה פוליטית הקרובה בארגונה, שיטותיה, פילוסופיה פוליטית ומשיכה חברתית למפלגות הנאציות והפשיסטיות.”
איינשטיין, יהודי וציוני בעל מצפון, הבין שמדינה שנבנית על טרור לא תהיה מקלט ליהודים, אלא קללה עליהם. אזהרתו לא נשמעה. העולם העדיף את אשליית הלידה המופלאה על פני האמת של לידה אלימה.
טבח דיר יאסין לא היה תופעת לוואי טרגית של מלחמת עצמאות. הוא היה כלי מכוון לבניית אומה, חלק ממסע מתואם לפינוי פלסטין מתושביה. הנכבה - האסון שראה את גירושם של למעלה מ-700,000 פלסטינים - לא התרחשה בחלל ריק. היא הוכנה על ידי טבח, נתמכה על ידי פיגועי פצצות והושלמה על ידי טרור.
הטרור לא היה מקרי ללידת ישראל. הוא היה יסודי.
לשרוף ילד חי בתנור של אביו אינו מעשה מלחמה. זהו מעשה בעל כוונה ג’נוסיידית. וכאשר מעשים כאלה לא רק מתקבלים בסובלנות, אלא מתוגמלים במדיניות, לגיטימציה ושתיקה בינלאומית, לא רק שנכשלנו בצדק - הפכנו אותו על ראשו.
העולם כיום ממשיך להתלבט בחוסר היכולת לפתור את הסכסוך, כאילו נולד משנאות עתיקות או קנאות דתית. אבל השורש כאן, באפר של דיר יאסין, בשתיקה על רצח עבדול ראוף, בנרמול של טרור כאשר הוא משרת את החזקים.
לזכור את עבדול ראוף פירושו לאתגר את הארכසגרת המוסרית של עידננו. זה אומר שחיי הפלסטינים אינם חד-פעמיים. שטרור, כאשר הוא מופעל על ידי המנצחים, הוא עדיין טרור. ששתיקה, כאשר היא מגנה על החזקים, היא שותפות.
וזה להדהד את תחינתו של איינשטיין: אל תבנו עתיד על עצמות החפים מפשע.
הצדק מתחיל באמת. והאמת היא זו: מדינת ישראל נולדה בטרור. וכל עוד לא מכירים ביסוד הזה, שפיכות הדמים תימשך - לא בגלל גורל, אלא בגלל הכחשה.